החלטות מיסוי חדשות בנושא מע"מ | מיסוי אופציות נסחרות בידי חברה שנותנת שירותי ניהול | איחוד הדיון בערעורי מס | פיצול פיזי | דירה במתנה
07/11/2016
החלטות מיסוי חדשות במע"מ
מע"מ שבחטיבה המקצועית שברשות המיסים פרסמה ארבע החלטות מיסוי חדשות בנושא מע"מ:
-
החלטת מיסוי 4329/16 (קישור להחלטה) שעניינה בשאלה, האם שירותים הכוללים פריקת סחורה מאניה העוגנת בנמל בישראל והטענת אותה סחורה על משאיות המסיעות את הסחורה למַעבר הגבול עם ירדן לשם מסירתה ליבואן ירדני בירדן (שירותי ניטול), כשבקשר לפעילות זו מוצא רשימון מסוג 03 (שִטעוּן), חייבים במע"מ בשיעור אפס מכוח סעיף 30(א)(6) או 30(א)(11א) לחוק מע"מ;
-
החלטת מיסוי 2937/16 (קישור להחלטה) שעניינה בניכוי מס תשומות הכלוּל בחשבוניות מס שקיבלה חברה העוסקת במתן שירותי בנייה מחברת הסעות המסיעה את עובדי החברה המתגוררים בשטחי הרשות הפלשתינית;
-
החלטת מיסוי 7215/16 (קישור להחלטה) שעניינה בשאלת החבות במע"מ בגין שירותים שקיבלה חברה תושבת ישראל הרשומה כעוסק מורשה מבנק השקעות זר ומחברת נאמנות זרה בקשר למכירת מניות החברה לרוכש תושב-חוץ, וזאת לאור הוראות סעיף 15(א) לחוק מע"מ ותקנה 6ד לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976.
-
החלטת מיסוי 6369/16 (קישור להחלטה) שעניינה בשאלת החבות במע"מ של חברת ליסינג בגין תקבולים שמתקבלים על-ידה במקרה של אבדן מוחלט או גניבה של כלי הרכב.*
* ראו לעניין זה את פסק-הדין בעניין איי.די.איי (רת"ק 4832-12-12) ואת מבזקנו מיום 26.6.2016 בעניין זה (קישור למבזק).
מיסוי אופציות נסחרות בידי חברה שנותנת שירותי ניהול
במבזק מיום 24.7.2015 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה, נכרת הסכם בין המערערת, חברה פרטית בבעלות מר יעקב פרי ("מר פרי") ורעייתו, לבין ליפמן הנדסה אלקטרונית בע"מ ("ליפמן"), לפיו ישולמו למערערת דמי ניהול חודשיים בסך 40,000 ש"ח ובנוסף תוקצינה לה 120,000 אופציות ("האופציות") לרכישת מניות ליפמן, וזאת בתמורה לשירותי ניהול שאמורה הייתה המערערת לספֵּק לליפמן באמצעות מר פרי. ביום 10.6.2004 פוצלו מניות ליפמן, ובהתאם זכאית הייתה המערערת לרכוֹש 240,000 מניות של ליפמן מכוח האופציות שקיבלה.
ביום 17.11.2004 מימשה המערערת חֵלק מהאופציות ורכשה 150,000 מניות תמורת כ-5 מיליון ש"ח, ובאותו היום מכרה המערערת את המניות שרכשה תמורת כ-16 מיליון ש"ח.
גם בשנים 2005 ו-2006 מימשה המערערת אופציות למניות אותן מכרה בבורסה.
המערערת דיוְוחה על הרווח ממכירת המניות כרווח הון החייב במס בשיעור 25%.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1), לעומת זאת, קבע, לאחַר שנטש את הנימוקים שפורטו בנימוקי השומה וזאת לאור מידע מעודכן שהובא לידיעתו לאחַר גיבוש ההסדר הדיוני בתיק (וראו לעניין זה את התיאור בעמודים 2–3 לפסק-הדין), כי מדובר בהכנסה החייבת במס חברות בהתאם להוראות סעיף 3(ט) לפקודה.*
* יושם אל לב, כי המשיב לא תקף (למִצער במסגרת שנות-המס מושא הערעור) את עצם מתן השירותים לליפמן באמצעות המערערת, למרות שמדובר ב"חברת ארנק".
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה קבע, כי המערערת לא שימשה כנושא משרה בליפמן, שכּן היה זה מר פרי ששימש באופן אישי כיו"ר הדירקטוריון; וכי אין לראוֹת במערערת, לאור האמור, בגֶדר "עובד" כהגדרת מונח בזה בסעיף 102 לפקודה, וממילא אין להחיל עליה את הוראות סעיף 102 אלא את הוראות סעיף 3(ט)(ב) לפיהן הרווח שנצמח למערערת ממימוש המניות שקיבלה במסגרת האופציות מהווה הכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודה.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה מדובר באופציות סחירות. שכּן, ההבחנה שבוצעה בעניין יאיר דר (ע"א 7034/99) בין אופציות סחירות שהוענקו לעובד (עליהן חלות הוראות סעיף 2(2) לפקודה) לבין אופציות בלתי-סחירות שהוענקו לעובד (עליהן חלות הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה), בעוד שבמקרה דנא נמצא שהמערערת לא הייתה בגֶדר עובד של ליפמן, וממילא אין צורך בהבחנה בין אופציה סחירה לבין אופציה שאינה סחירה.
על פסק-הדין הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין והשופטים ח' מלצר ומ' מזוז, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי הטענות שהועלו בערעור נסבות בעיקרן על קביעוֹת עובדתיות שקבע בית-המשפט המחוזי; וכי קביעוֹת אלו נקבעו לאחַר בחינה מעמיקה של חומר הראיות ולא נמצא כי נפלה בהן טעות כלשהי לא כל שכּן טעות בולטת, המַצדיקה סטייה מהכלל לפיו לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בקביעוֹת עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית.
בהתאם, נקבע, כי יש לאמֵץ את מכלוֹל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור בהתאם להוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
איחוד הדיון בערעורי מס – ההחלטה בעניין מי אונו בע"מ ואח'
עניינה של ההחלטה בבקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי לאיחוד הדיון באחד-עשר ערעורי מס שהוגשו לארבעה בתי-משפט שונים על-ידי תאגידי מים וביוב הפועלים ברשויות מקומיות שונות.
כנטען בבקשה, המבקשות פעלו לפי הנחיות הרשות הממשלתית למים ולביוב בכל הנוגע לעריכת דוחותיהן הכספיים ובכלל זה זקפו כהכנסה רבע בלבד מתקבוליהן השנתיים מהיטלי פיתוח. ואולם, בשנת 2015 הֵחלה המשיבה (רשות המיסים) להוציא לידי המבקשות שומות בצו, שבגדרן הורתה להן להכיר כהכנסה בסך כל התקבולים מהיטלים; ומכאן הערעורים.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת ע' ברון, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת ברון קבעה, כי אמנם דומה שהשאלות המשפטיות המרכזיות משותפות לכלל ההליכים הנדונים, אך אין וודאות כי איחוד הדיון יביא לייעולו. זאת, מהטעם שהתשתית העובדתית שבבסיס כל ערעור היא שונה, בהתאם לנסיבותיה של כל מבקשת ולסוגיות השונות העולות בערעור שהגישה; מדובר במספר רב של ערעורים ונראה כי הם בעלי היקף בלתי-מבוטל, ובירורם במאוחד עלול להביא להימשכות ההליכים שלא לצורך. עוד ציינה השופטת ברון כי קיימים הליכים נוספים שבהם יידרשו בתי-המשפט לדון באותה סוגיה המועלית בערעורים דנן.
עם זאת, השופטת ברון ציינה, כי ראוי שבתי-המשפט שהתיקים מונחים לפתחם יבחנו שמא מוטב לעכב את ההליכים הנדונים לפניהם, עד אשר תתקבל הכרעה באחד הערעורים; וכי אין בהחלטתה האמורה כדי לגְרוע מן האפשרות להגיש לבתי-המשפט שבהם נדונים מספר הליכים בקשה לאַחד את הדיון בהם, לפי תקנה 520 לתקנות.
פיצול פיזי – פסק-הדין בעניין שוורץ
העוררים מכרו ביום 23.10.2014 את זכויותיהם בבית חד-קומתי בשטח של 75 מ"ר הבנוי על חלקה בשטח של 1,015 מ"ר בקריית אתא. זאת, בתמורה ל-1,900,000 ש"ח.
לפי התב"ע החָלה באיזור קיים פוטנציאל תכנוני ל-2 יחידות דיור, בשטח בנייה עיקרי בשיעור 35%.
העוררים ביקשו פטוֹר ממס שבח על-פי סעיף 49ז לחוק מיסוי מקרקעין. ברם, המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) קבע, כי ייעוד החֵלקה הוא ל-2 יח"ד ולכן ביצע "פיצול פיזי" ל-2 מגרשי תכנון ולאחר מכן הפעיל את הוראות סעיף 49ז לחוק. מכאן הערר.
ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות (בהסכמת יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחבר הוועדה עו"ד ד' שמואלביץ), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
עו"ד ושמאי מקרקעין מרגליות נדרש לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין נסל (ע"א 2191/92) ולפסיקה הנוספת בנושא וקבע, כי בנסיבות דנא בהן קיים מגרש ששטחו 1 דונם שעליו דירה בשטח 75 מ"ר, הנטל על העוררים להוכיח כי חֵרף פער זה שבין שטח המגרש והבית, מדובר בגודל סביר של קרקע העשויה לשַמש את דירת המגורים; וכי היות שאף לא אחד מהצדדים הביא כל ראייה בעניין זה (למרוֹת הצעת חברי הוועדה לעשות כן), ומאחַר שנטל ההוכחה מונח על כתפי העוררים התוצאה היא שיש לדחות את הערר.
בשולי הדברים, ציין עו"ד ושמאי מקרקעין מרגליות, כי יש ליתן את הדעת לזמן שעבר מאז הפסיקה בסוגיה ולשינויים התכנוניים והסביבתיים שחלו מאז; וכי ייתכן שיש לשקוֹל מחדש את הגישה שהוצגה בפסיקה האמורה.
דירה שהתקבל במתנה – פסק-הדין בעניין לילך אריאל
בשנת 2013 רכשה העוררת, בהיותה בת 18, דירת מגורים בתל-אביב בתמורה לסך של 1,200,000 ש"ח. העוררת שילמה למוכרת סך של 400,000 ש"ח ("התשלום הראשון") ומאוחר יותר את יתרת התמורה בסך 800,000 ש"ח ("התשלום השני").
הדירה נמכרה על-ידה באותה שנה תמורת סך של 1,800,000 ש"ח.
העוררת ביקשה פטוֹר ממס שבח על הרווח ממכירת הדירה, אך המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) סירב להעניק את הפטוֹר המבוקש מהטעם שהמימון לרכישת הדירה ניתן לעוררת כמתנה מאביה ושטרם חָלפה "תקופת הצינון" הנדרשת על-פי חוק מיסוי מקרקעין (הוראות סעיף 49ו לחוק) במקרה שכזה.
העוררת מצדה טענה, כי רכישת הדירה כלל לא מומנה במתנה, ולחלופין גם אם היא קיבלה סכום כסף במתנה מאביה, סכום זה היווה רק שליש ממחיר הרכישה, וממילא אין בסיס לשלילת הפטוֹר המבוקש. זאת, לאור הוראות סעיף 49ו לחוק שעניינן במי שקיבל "50% לפחות ממחיר הדירה במתנה".
ועדת-הערר שליד בית-המחשפט המחוזי בתל-אביב, מפי יו"ר הוועדה השופט ה' קירש (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח נ' הכהן וי' ביליצקי), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופט קירש בָּחן את השתלשלות העניין וקבע, כי אף אם ייקבע כי התשלום הראשון אכן התקבל כמתנה מאביה של העוררת הרי שמדובר בשליש בלבד מעלוּת הדירה, שכּן הוכח כי התשלום השני שולם מתוך תמורת הדירה ממכירתה לרוכשים. מכאן, שהוראות סעיף 49ו לחוק אינן ישימות במקרה דנן.