לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט: מהו יום המכירה בעסקה שבה שולמו "דמי רצינות" בשנת-המס שקדמה לשנה בה נחתם הסכם המכירה?

23/01/2014

פורסם פסק-הדין בעניין סיטי ג'וניור בע"מ (קישור לפסק-הדין). 

ביום 10.1.2008 נחתם הסכם בין המערערת לבין חברה אחרת ("הרוכשת") בגדרו מכרה המערערת לרוכשת את מלוא זכויות השכירות החוזיות שלהּ בשתי חנויות למכירה קמעונאית של מוצרי הלבשה והנעלה באילת, לרבות מלאי הסחורות בחנויות.
שתי החנויות נמסרו על-ידי המערערת לרוכשת ביום 1.2.2008.
המערערת דיוְוחה למשיב על רווח ההון מהעִסקה האמורה, וזאת בהתבסס על כך שיום המכירה הינו מועד חתימת ההסכם, דהיינו 10.1.2008. בהתאם, המערערת קיזזה כנגד רווח ההון האמור הפסדים שנוצרו לה (ככל הנראה, מדובר בהפסדים שנוצרו בשנת-המס 2008).
המשיב דחה את דיוּוחה של המערערת וקבע, כי עסקת המכירה בוצעה עוד בשנת-המס 2007. בבסיס עמדתו של המשיב עָמדה העובדה כי 70% מסכום התמורה שנקבעה בהסכם (לא כולל המלאי) שולמה על-ידי הרוכשת למערערת עוד בשנת-המס 2007, כאשר המשיב דחה את הסברי המערערת כי מדובר היה ב"דמי רצינות" ששולמו במהלך המו"מ בין הצדדים ועוד בטרם נכרת ההסכם המחייב ב-10.1.2008.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי הנשיא, השופט י' אלון, קיבל את הערעור.

הנשיא אלון בָּחן את מכלול נסיבות המו"מ ועסקת המכירה כמו גם את עדותו של מנהל המערערת וקבע, כי השתכנע בדבר רצונה העז של הרוכשת לנסות ולבסס את סיכוייה לרכישת הזכויות בשתי החנויות.

הנשיא אלון הוסיף וקבע, כי עובדה זו לצד יחסי האמון והעסקים המשותפים וארוכי-השנים בין הצדדים אינם שומטים את ההסתברות כי אכן בשלבים מתקדמים של המו"מ הִקדימה הרוכשת והעמידה לרשות המערערת מקדמות עתידיות נכבדות על-חשבון התמורה שתסוכם בהסכם העתידי אשר ציפתה כי ייחתם ביניהן.

עוד קבע הנשיא אלון, כי אכן אין מניעה נורמטיבית לכריתת הסכם, מסוג ההסכם דנן, בעל-פה, אך משבחרו הצדדים, בדרך הרגילה והמקובלת, לערוך ביניהם הסכם מפורט בכתב, נדרשת ראיה משמעותית להוכחת הטענה כי ההסכם הכתוב איננו אלא ביטוי משני ומאוחר להסכם מחיֵיב שכבר נכרת בעל-פה בין הצדדים, במועד בלתי-ידוע ומתוך הסתמכות על סברה כזו או אחרת. ראיה זו, קובע הנשיא אלון, לא נמצאה, וזאת גם אם היה בוחן הדברים באספקלריה שבהּ נטל הראיה להוֹכחה הינו דווקא על המשיב; כאשר בהינתן סוג הטענה הנ"ל שביסוֹד השומה דנן, נטל הראיה להוכחה הינו דווקא על המשיב – ונטל זה לא הורם על-ידו.