בית-המשפט העליון: אימתי יש מקום ליתן צו לעיקול נכסים וכספים בהתאם להוראות סעיף 194 לפקודת מס הכנסה
23/10/2013
פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין אבו לטיף, בבקשות רשות הערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט י' אטדגי), בגדרהּ ניתן צו לעיקול מכונית ב.מ.וו. ומכונית מרצדס, וכן צו לעיקול כספים, המחאות ותכשיטים (קישור להחלטה).
המשיב, פקיד-שומה יחידה ארצית הגיש נגד המבקשים – שני אחים ונשותיהם – בקשות שנדונו במאוחד להורות על עיקול נכסים וכספים, בהתאם לסעיף 194 לפקודת מס הכנסה,* על-מנת להבטיח תשלום שומה לפי מיטב השפיטה שהוּצאה להם.
* סעיף 194 לפקודה קובע כדלהלן:
"(א) היתה לפקיד השומה סיבה לחשוש, כי המס על הכנסה פלונית לא ייגבה משום שיש בדעתו של אדם פלוני לצאת מישראל, או מחמת סיבה אחרת, רשאי הוא –
(1) אם כבר נשום אותו אדם לענין אותה הכנסה או שהוא חייב לגביה בתשלום מקדמות – לדרוש בהודעה בכתב, שהאדם יתן מיד ערובה, כדי הנחת דעתו של פקיד השומה, לתשלום המס שנשום או המקדמות שהוא חייב בהן;
(2) אם עדיין לא נשום האדם כאמור – לשום אותו לפי סכום ההכנסה שעליה נמסר הדו"ח, ואם לא מסר אותו אדם דו"ח או שמסר ואינו מניח את דעתו של פקיד השומה – לפי סכום סביר בעיני פקיד השומה;
(3) אם עדיין לא היה האדם חייב למסור דו"ח על אותה הכנסה – לדרוש ממנו בהודעה בכתב לערוך מיד דו"ח ולאחר מכן יהא פקיד השומה רשאי לפעול לפי האמור בפסקה (2).
(ב) שומה שנערכה לפי סעיף קטן (א)(2) ימסור פקיד השומה הודעה עליה וכל מס שנשום לפי אותה שומה ישולם מיד עם מסירת ההודעה.
(ג) לא שילם הנישום את המס או לא נתן את הערובה לפי סעיף קטן (א)(1), רשאי בית המשפט המוסמך על פי בקשת פקיד השומה, לתת צו, אף שלא בפני הנישום –
(1) על עיכוב יציאתו מהארץ;
(2) על עיקול רכושו.
(ד) נישום ששילם את המס או נתן ערובה לפי סעיף זה זכאי להגיש השגה וערעור לפי הסעיפים 150–158 והסכום ששילם יתוקן לפי התוצאות."
בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על עיקול הנכסים והכספים, תוך שהוא קובע, כי למשיב היה בסיס סביר לכאורה לקביעת השומות שהוצאו למבקשים.
המבקשים הגישו לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור, בגדרהּ טענו, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהתירו למשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 194(א)(1) לפקודה; כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח את ההכבדה על גביית המס בעתיד מידיהם; וכי המשיב לא הוכיח כי מדובר בנישומים בעלי מגבלות כלכליות, או כי יש סיבות אחרות המצדיקות את החשש הנדרש לצורך הפעלת הסמכות החריגה למתן צו עיקול בהתאם לסעיף 194.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולבר, דחה את הבקשות.
השופט סולבר קבע, כי תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 194 לפקודת מס הכנסה היא לאפשר לפקיד השומה להבטיח את גביית המס באמצעים שונים. השופט סולבר הוסיף וקבע, כי אומנם, וכפי שציין בית-המשפט המחוזי, נגד סעיף זה הועלתה ביקורת בפסיקה, תוך ציון העובדה כי הוא כולל אמצעים דרסטיים בְּשל הפגיעה בקניינו של הנישום. עם זאת, הסעד המבוקש בענין דנן אינו סעד שעניינו בגביית סכום המס בטרם התגונן הנישום, אלא עניינו בייזום פעולה שתמנע מהנישום התחמקות מתשלום המס. בכך דומה הסעד המבוקש לבקשה להטלת סעדים זמניים בתביעה אזרחית, שאינה ענין דרסטי, וממילא אין מקום להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית לגבּיה.
לגופו של עניין, ציין השופט סולבר, כי ברשות המבקשים נמצאו מכוניות יוקרתיות שעֵרכּן עולה פי כמה על רמת ההכנסה המשותפת שלהם אשר עליה הצהירו לפני רשויות המס; המבקשים לא סיפקו הסבר לגבי מקור הכספים ששימש לרכישת המכוניות; הסבריהם בנוגע להלוואות חיצוניות לא גובו במסמכים, וסכומי כסף שדיווחו עליהם אינם מספיקים לרכישת המכוניות ומעלים חשדות בדבר כנות הצהרותיהם. נוסף על כך, התנהלות המבקשים אשר בחרו שלא להעביר את רישום המכוניות על-שמם מעוררת גם היא תמיהה לגבי כנות הדיווחים, ומעלה חשש מפני הברחת הנכסים. ההסברים הם לקוניים, ובנסיבות אלו עמד המשיב לכאורה בנטל להוכחת סבירות השומה.
לבסוף, קבע השופט סולברג, כי מקובלת עליו קביעת בית-המשפט המחוזי כי בבחינת מאזן הנוחות נוטה הכף לטובת המשיב, ובכל מקרה טענותיהם של המבקשים הנוגעות לאי-סבירות השומה שהוּצאה בעניינם יידונו במסגרת הליכי ההשגה על השומה.