לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט: אימתי חוב אבוד מהווה הוצאה פירותית?

23/01/2013

פורסם פסק-הדין בעניין שירדן שיווק (1980) בע"מ (ע"מ 1067-09).

המערערת הינה חברה בשליטתו המלאה של מר יעקב בר ("ז'ק בר"), אשר בשליטתו, במישרין ובעקיפין, מספר חברות נוספות. עד שנת 1990, עָסקה המערערת בתחום הקמעונאות. בשנת 1992 רכשה המערערת 50% מחברת גולקל שעָסקה באותה עת בייבוא ושיווק בתחום הגרעינים והמספוא. מאז שנת 1992 העניקה המערערת שירות ייעוץ וניהול לחברת גולקל, כאשר המערערת פעלה ללא מנגנון עסקי וכל שירותיה ניתנו למעשה על-ידי ז'ק בר. בשנים 2003-1998 לא התקבלו אצל המערערת דמי ניהול כלשהם.
בשנת 1998 נקלעה גולקל לקשיים כספיים ומוּנה לה מפרק זמני. ואילו בנובמבר 2000 נחתם הסכם עקרונות לקראת הֶסדר נושים בין המערערת לבין הבנקים, בגדרו התחייבה המערערת להזרים כ-14 מליון ש"ח לגולקל, אשר יועדו לשם תשלום לבנקים בלבד. כנגד הזרמת הכסף, המחו הבנקים למערערת את חובותיהם כלפי גולקל, והמערערת רשמה בספריה חוב של גולקל כלפיה.
בשנת-המס 2004 דיוְוחה המערערת על הוֹצאה בגין חוב אבוד לפי סעיף 17(4) לפקודת מס הכנסה. לטענתה, הזרמת הכספים לגולקל נדרשה לשם שמירת השם הטוב והמוניטין של המערערת ובעל הַשליטה בה (ז'ק בר), שהם נכס המשַמש בייצור הכנסתה. עוד טענה המערערת, כי יש בידיה עסק למתן שירותי ייעוץ וניהול חברות, בפרט בתחום המימוני, המסופקים בפועל על-ידי ז'ק בר, ואילולא גולקל הייתה מגיעה להסדר נושים, הייתה נגרמת פגיעה ביכולת המערערת לפעול למציאת מקורות מימון לחברות שבניהולה.
המשיב מצידו, סירב להכיר למערערת בהוצאה שוטפת וקבע, כי מדובר בהוצאה הונית המַקנה למערערת הפסד הון כתוצאה מאובדן סיכויי הגבייה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.

לדבריו, תנאי מקדמי להכרה בהוצאה בגין חובות רעים הוא שהם "נתהוו בעסק", כלומר יש להוכיח שהחוב שנהפך רע הינו חוב עסקי שנבע ממהלך הפעילות העסקית הרגילה של הנישום. ברם, במקרה דנא, לא נטען או הוכח בפני בית-המשפט כי המערערת העניקה הלוואות נוספות לגולקל או לכל גורם אחר, וממילא מדובר לכל היותר בהלוואה בין חברות קשורות המהווה הלוואה הונית שאפסו סיכויי גבייתה ולא בחוב עסקי שאבד.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אפילו היה נכון לקבל את טענת המערערת לפיה הזרמת הכספים במסגרת הֶסדר הנושים יועדה לשמור על יכולתה לגייס כספים מהבנקים ומהווה הוצאה פירותית באופיה, הרי שההוצאה האמורה הוּצאה בשנת 2000, שנה בה לא צמחו למערערת כל הכנסה או קוימה פעילות עסקית כלשהי לשם הצמחת הכנסה והיא שימשה למעשה כחברת החזקות גרידא. שעה שכך, ולאור הוראות סעיף 17 לפקודה, אין להתיר בניכוי את ההוצאה, שכּן היא לא שימשה בייצור הכנסה.
יצוין מיד, כי השופט אלטוביה הדגיש (תוך שהוא מצטט מהלכת סידס (ע"א 316/67)), כי אין בעובדה שלא קיימות הכנסות מדמי ניהול ללמד בהכרח על היעדר מנגנון עסקי שנועד לספק שירותי ניהול; וכי יש לראוֹת בהוצאה כהוצאה שיצאה בייצור הכנסה כל עוד קיימת פעילות עסקית לשם ייצור הכנסה, אף אם איתרע מזלו של הנישום וזו לא צמחה בפועל. ברם, בנסיבות דנא, וכמבואר לעיל, הגיע השופט אלטוביה למסקנה, כי לא הייתה למערערת כל פעילות עסקית בשנת-המס הרלבנטית.